סיציליה - סיפור אהבה - אשת טורס
קל להתאהב בסיציליה. זו בעצם אהבה ממבט ראשון. לא רק האיטלקית עשתה לי את זה, אלא דווקא הדיאלקט הסיציליאני המשלב בין איטלקית, ספרדית, ערבית, צרפתית ובעצם, מה לא? כך, גם הסיציליאנים - הם ערבוב מוצלח של כל הגברים.. אופס.. הדברים הטובים.
אנשי האי הזה הם שילוב של חמימות ים תיכונית עם שיק אירופאי. חספוס עם עדינות, גאוה עם חמלה. כולם על אותו אי. כולם בסירה אחת.
לא, מעולם לא ישבתי לארוחת ערב או שתיתי אספרסו עם מאפיוזו - זה עדיין בגדר חלום שלי. עיני תמיד תרות אחרי פרארי שיושב בה גבר שחום המתהדר במשקפי שמש של מותג איטלקי ידוע – מי יודע, אולי זוהי דמותו של המאפיונר הסיציליאני החדש?
מאז ומתמיד אהבתי את הסרטים עליהם, על אנשי המאפיה. כמובן את "הסנדק", "היו זמנים באמריקה", "באגסי" ועוד רבים אחרים. יש משהו כובש בנועזות שלהם, בחברות, בבגידה.. נראה לי מרתק לעשות מסע במוחו של מאפיונר. מה בדיוק עובר לו שם בראש? השמירה על הקודים הקשוחים של המאפיה, המשמעת המשפחתית...
אני שואלת את עצמי, איך קרה שמהעיירה הקטנה הזו צמחו להם 31 מאפיונרים? כל אחד ואחד מאותה חבורה מצית את דמיוני. הרי לא מדובר בסתם מאפיונרים - אלא "פיגורות" של ממש. סלבטורה מרנזנו, סטפנו מגדינו, ג'וזפה בוננו ודומיהם, שעל רקע איחוד איטליה בשלהי המאה ה-19 החליטו לנקוט בצעד נועז לכשעצמו ולחצות את האוקיינוס האטלנטי לעבר אמריקה. שם, מעבר לים, המשיכה החברות האמיצה שיצרה את המאפיה הסיצליאנית. היא התחילה בדיוק כאן, בסימטאות הצרות האלה, שאני משוטטת בהן. אני רואה בדמיוני את הילדים האלה, שגדלו להיות הגברים של העולם וסיימו את חייהם נמקים בבתי סוהר או כשכדור אקדח פילח את גופם. הם בוודאי קפצו לים יחד, נמלטו מהחום הכבד שנכלא בין הסמטאות הצרות, בנו ארמונות בחול, אכלו מאותה צלחת את הפסטה ברוטב עגבניות וסרדינים, התאהבו באותה ילדה, ילדים תמימים ככל הילדים, ששיחקו אז בשוטרים וגנבים.. ואני, במאה ה-21, כמו במסע בזמן עדיין מהרהרת בהם בשעה שאני מתענגת מגלידת פיסטוק מרעננת.
אחד המקומות האהובים עלי בסיציליה היא העיירה קסטלמרה דל גולפו. אני חוזרת אליה שוב ושוב כדי ליהנות מהבוגנוויליה בשיא פריחתה, לחזות בטיח המתקלף מעל הבתים, להריח את ריח טיגון השום העולה מאחד המטבחים בשעת צהרים ומרמז על כך שמישהי כבר בטח מכינה אנטי פסטי סיציליאני... בכל פעם עוברת בי צמרמורת של התרגשות, העיניים שלי מבריקות. אלה הרגעים שאני באמת מצטערת שאני לא סופרת דגולה. בטח הייתי רוקמת איזה סיפור נהדר על העיירה ואנשיה. לעיירה המנומנמת הזו, שנמצאת על שפת הים הטירני, יש נמל קטן בו עוגנות ספינות דייגים ויאכטות קטנות של בני המקום. בעבר היה כאן נמל מפואר בו עגנו היוונים עת החליטו להגיע לסיציליה ולהקים בה את העיר סג'סטה ואחד מסמליה - המקדש המפואר .
אני אוהבת את סיציליה כי היא מזמנת לי נופים מקסימים, הרים וימים, ערים וכפרים, רחובות מודרנים לקניות, והכל לצד אתרים ארכיאולוגיים מהמרשימים והייחודיים בעולם. התאהבתי בקסמם של הנורמנים שהשאירו כאן אדריכלות יחידה במינה בעולם, מהיוונים שהותירו מקדשים שעומדים בתפארתם למעלה מ2,500 שנה, מהרומאים שעיצבו את הפסיפסים היפים בעולם. הר האתנה מרגש אותי – 3,000 מטר גובה של עוצמה אדירה. בכל פעם אני מחכה, ממש מתפללת, לראות אותו מתפרץ.. אני אוהבת את האוכל הנפלא - אנטיפסטי סיציליאני, פסטות, פיצות, דגים נפלאים (פשה ספדה - סטייק דג חרב הוא חגיגה לחך) ושפע הקינוחים שמשלימים לי את החגיגה.
סיציליה - כל מה שאני אוהבת, והרבה יותר מזה, באי קסום אחד!
הכתבה באדיבות איריס פורטיס - מדריכת טיולים.
אנשי האי הזה הם שילוב של חמימות ים תיכונית עם שיק אירופאי. חספוס עם עדינות, גאוה עם חמלה. כולם על אותו אי. כולם בסירה אחת.
לא, מעולם לא ישבתי לארוחת ערב או שתיתי אספרסו עם מאפיוזו - זה עדיין בגדר חלום שלי. עיני תמיד תרות אחרי פרארי שיושב בה גבר שחום המתהדר במשקפי שמש של מותג איטלקי ידוע – מי יודע, אולי זוהי דמותו של המאפיונר הסיציליאני החדש?
מאז ומתמיד אהבתי את הסרטים עליהם, על אנשי המאפיה. כמובן את "הסנדק", "היו זמנים באמריקה", "באגסי" ועוד רבים אחרים. יש משהו כובש בנועזות שלהם, בחברות, בבגידה.. נראה לי מרתק לעשות מסע במוחו של מאפיונר. מה בדיוק עובר לו שם בראש? השמירה על הקודים הקשוחים של המאפיה, המשמעת המשפחתית...
אני שואלת את עצמי, איך קרה שמהעיירה הקטנה הזו צמחו להם 31 מאפיונרים? כל אחד ואחד מאותה חבורה מצית את דמיוני. הרי לא מדובר בסתם מאפיונרים - אלא "פיגורות" של ממש. סלבטורה מרנזנו, סטפנו מגדינו, ג'וזפה בוננו ודומיהם, שעל רקע איחוד איטליה בשלהי המאה ה-19 החליטו לנקוט בצעד נועז לכשעצמו ולחצות את האוקיינוס האטלנטי לעבר אמריקה. שם, מעבר לים, המשיכה החברות האמיצה שיצרה את המאפיה הסיצליאנית. היא התחילה בדיוק כאן, בסימטאות הצרות האלה, שאני משוטטת בהן. אני רואה בדמיוני את הילדים האלה, שגדלו להיות הגברים של העולם וסיימו את חייהם נמקים בבתי סוהר או כשכדור אקדח פילח את גופם. הם בוודאי קפצו לים יחד, נמלטו מהחום הכבד שנכלא בין הסמטאות הצרות, בנו ארמונות בחול, אכלו מאותה צלחת את הפסטה ברוטב עגבניות וסרדינים, התאהבו באותה ילדה, ילדים תמימים ככל הילדים, ששיחקו אז בשוטרים וגנבים.. ואני, במאה ה-21, כמו במסע בזמן עדיין מהרהרת בהם בשעה שאני מתענגת מגלידת פיסטוק מרעננת.
אחד המקומות האהובים עלי בסיציליה היא העיירה קסטלמרה דל גולפו. אני חוזרת אליה שוב ושוב כדי ליהנות מהבוגנוויליה בשיא פריחתה, לחזות בטיח המתקלף מעל הבתים, להריח את ריח טיגון השום העולה מאחד המטבחים בשעת צהרים ומרמז על כך שמישהי כבר בטח מכינה אנטי פסטי סיציליאני... בכל פעם עוברת בי צמרמורת של התרגשות, העיניים שלי מבריקות. אלה הרגעים שאני באמת מצטערת שאני לא סופרת דגולה. בטח הייתי רוקמת איזה סיפור נהדר על העיירה ואנשיה. לעיירה המנומנמת הזו, שנמצאת על שפת הים הטירני, יש נמל קטן בו עוגנות ספינות דייגים ויאכטות קטנות של בני המקום. בעבר היה כאן נמל מפואר בו עגנו היוונים עת החליטו להגיע לסיציליה ולהקים בה את העיר סג'סטה ואחד מסמליה - המקדש המפואר .
אני אוהבת את סיציליה כי היא מזמנת לי נופים מקסימים, הרים וימים, ערים וכפרים, רחובות מודרנים לקניות, והכל לצד אתרים ארכיאולוגיים מהמרשימים והייחודיים בעולם. התאהבתי בקסמם של הנורמנים שהשאירו כאן אדריכלות יחידה במינה בעולם, מהיוונים שהותירו מקדשים שעומדים בתפארתם למעלה מ2,500 שנה, מהרומאים שעיצבו את הפסיפסים היפים בעולם. הר האתנה מרגש אותי – 3,000 מטר גובה של עוצמה אדירה. בכל פעם אני מחכה, ממש מתפללת, לראות אותו מתפרץ.. אני אוהבת את האוכל הנפלא - אנטיפסטי סיציליאני, פסטות, פיצות, דגים נפלאים (פשה ספדה - סטייק דג חרב הוא חגיגה לחך) ושפע הקינוחים שמשלימים לי את החגיגה.
סיציליה - כל מה שאני אוהבת, והרבה יותר מזה, באי קסום אחד!
הכתבה באדיבות איריס פורטיס - מדריכת טיולים.